לוח השנה של לונדון

BFI London Film Festival - הקולנוע של אוקטובר

בכל אוקטובר, במשך כמעט שבועיים, לונדון הופכת לבירת קולנוע. BFI London Film Festival - או בקיצור LFF - הוא פסטיבל הסרטים הגדול בבריטניה. סדר גודל של מאות סרטים מעשרות מדינות, על פני כשנים עשר ימים.

הרעיון נולד ב-1953. כמה מבקרי קולנוע בריטים ישבו בארוחת ערב והחליטו שאם יש פסטיבל בקאן ובוונציה, צריך גם בלונדון. הפסטיבל הראשון נערך ב-1957 ב- BFI Southbank (אז עוד נקרא National Film Theatre), והוא לא הפסיק מאז.

הנה הדבר הראשון שכדאי להבין: זה לא קאן. בקאן אין לכם סיכוי להיכנס בלי תג עיתונאי או הזמנה. ב- LFF אתם פותחים את האתר, קונים כרטיס במחיר ערב קולנוע רגיל, ומגיעים. זה פסטיבל של קהל, לא של תעשייה.

ולמי שמתכננת ביקור בלונדון באוקטובר - LFF הוא חצי מהסיפור. השני הוא Frieze London, שקורה בערך באותו זמן. אמנות במשך היום ב- ריג'נטס פארק, קולנוע בערב ב- Southbank. אחרי London Design Festival של ספטמבר, האוקטובר הזה הוא העוגן השני של הסתיו התרבותי. לונדון לא נותנת לכם להשתעמם.

למה זה דווקא עובד לישראלים

הנקודה הזו אף אחד לא יגיד לכם: LFF הוא פסטיבל שבו רוב הסרטים לא באנגלית. סרטי קולנוע עולמיים, סרטים תיעודיים, יצירות מ-70 מדינות בכל שפה שמדברים בה. הכל מוקרן עם כתוביות באנגלית.

לישראלי שגדל על כתוביות, זה משנה הכל.

בקולנוע הסטנדרטי של ה- West End, כל מה שמופיע באולמות הוא באנגלית. אם האנגלית שלכם בסדר אבל לא שפת אם, ערב בקולנוע יכול להיות עבודה. הומור הולך לאיבוד, ניואנס נמלט, אתם מבינים אבל לא מרגישים. ב- LFF זה הפוך. הסרטים הם בפולנית, יפנית, ערבית, ספרדית, איסלנדית. הכתוביות באנגלית. אתם קוראים, כמו שקראתם כל החיים.

זה לא רק מנטרל את הקושי - זה הופך את LFF להיות הפסטיבל הכי נגיש לכם בעיר. ואני לא חושבת שמישהו אומר את זה בעברית.

BFI Southbank - לא רק קולנוע

הבית של הפסטיבל הוא BFI Southbank (ארכיון הקולנוע הבריטי). זה לא קולנוע רגיל. זה מתחם.

המבנה יושב מתחת לגשר Waterloo, על הגדה הדרומית של הטמס. ארבעה אולמות קולנוע, ספרייה, חנות, קפה, מסעדה, ובאר גדול שבו אנשים יושבים שעות לפני ואחרי הסרטים. אתם נכנסים בשמונה ויוצאים באחת עשרה ורבע, ובאמצע יש לכם שיחה.

הבריטים מתייחסים לקולנוע אחרת מאתנו. אצלם זה מוסד תרבות ציבורי - ה- BFI הוא גוף ממומן מדינה, ה- Mediatheque פתוח לכל מי שיש לו רגליים. בישראל קולנוע הוא בידור מסחרי, נקודה. אצלם זה משהו שלמדינה אכפת ממנו.

ה- Southbank עצמו הוא יעד. ההליכה לאורך הנהר אחרי הסרט, ה- National Theatre ממש לידכם, ה- Southbank Centre מצד שני - מתחם תרבותי ענק. לפני הקולנוע אני אוהבת לאכול ב- Skylon (מבט על הטמס, תפריט מודרני) או ב- Wahaca (מקסיקני, רעשני יותר, נגיש לילדים). הערב לא מתחיל ולא נגמר באולם. הוא בנוי סביבו. אלה דברים שלוקח שנים ללמוד על העיר הזו - איפה לאכול לפני מה, איזו צד של הנהר לבחור בערב כזה.

איך נכנסים - כרטיסים ותכנון

הפסטיבל פתוח לכל אחד. אבל יש לדעת איך עובדים.

הכרטיסים יוצאים בגלים. קודם חברי BFI מקבלים גישה, אחר כך הקהל הכללי. אם אתם רוצים כרטיס לסרט פתיחה או לאחת מהגאלות הגדולות - תזמינו ביום שזה נפתח, אחרת אין סיכוי. אם אתם רוצים סרט מתוך התוכנייה הרגילה - אפשר לפעמים להזמין גם ימים לפני ההקרנה.

המחירים סבירים. רוב ההקרנות הסטנדרטיות נמצאות בטווח של ערב קולנוע רגיל בלונדון, וצעירים מתחת ל-25 משלמים פחות. זה לא West End במחיר, וזה בכלל לא הצגת תיאטרון. זה פסטיבל קולנוע ברמה הכי גבוהה במחיר של ערב נורמלי.

הפסטיבל מחולק לכמה רבדים. יש את הגאלות - הסרטים הגדולים, על השטיח האדום, ב- Royal Festival Hall שב- Southbank Centre. שם תראו את הסלבריטים, שם המחירים הגבוהים יותר, ושם רוב הצילומים שיופיעו ב- Instagram למחרת. בכנות, אם לא חשובה לכם ה"חוויה" של ההקרנה החגיגית, אפשר לדלג. הסרט עצמו יוקרן בערך באותה איכות גם בהקרנה רגילה.

מתחת לגאלות נמצאת הליבה האמיתית של הפסטיבל - תוכנייה המחולקת לרצועות נושאיות (Love, Debate, Laugh, Dare, Thrill, Cult, Journey, Create, Experimenta, Family, וכדומה - הסט משתנה משנה לשנה). כל רצועה כזו מכילה עשרות סרטים. שם מוצאים את הסרטים שאחרי שנה כולם ידברו עליהם.

מה לחפש בתוכנייה

הפסטיבל מקרין סדר גודל של מאתיים-וחמישים סרטים מכשבעים-ושמונים מדינות בכל מהדורה. תוכנייה מלאה, תאריכים, ורצועות נושאיות מתעדכנים מדי שנה באתר ה- BFI.

איך לבחור? אני מתחילה מארבעה סוגים:

ולגבי סרטים ישראלים - לפעמים יש, לפעמים אין. זה משתנה משנה לשנה ותלוי במה הופק והוגש.

עם הילדים

הפסטיבל מקרין בדרך כלל רצועה שלמה לילדים - Family. סרטים שאפשר להביא אליהם ילדים, מותאמים לגיל, חלקם בריטיים וחלקם בינלאומיים. זה החלק הכי ברור של LFF למשפחות.

אבל יש גם דבר פחות ברור. ילדים בני שתים עשרה ומעלה שגדלו בארץ - יודעים לקרוא כתוביות בעברית מאז שזכרו את עצמם. זה אומר שסרט באיראנית, בשבדית, ביפנית, עם כתוביות באנגלית, הוא בהישג ידם. הם לא צריכים סרט מדובב בעברית כדי לעקוב. רוב הסרטים ב- LFF הם בשפת המקור עם כתוביות באנגלית, מה שמרחיב לכם את האפשרות לקחת ילד גדול לסרט "של מבוגרים".

מעבר לזה - יש את הצד של ה- Southbank כיעד משפחתי גם בלי הסרט. הליכה לאורך הנהר, ה- Skate Park מתחת לגשרים שמלא בו בריטים צעירים שעושים אקרובטיקה, ה- Tate Modern במרחק עשר דקות הליכה מערבה, בורו מרקט במרחק רבע שעה הליכה מזרחה. אם אחד הולך לסרט והשני לוקח את הילדים לארוחה ב- Southbank Centre, גם הסידור הזה עובד.

מתי לבוא - והצמד עם Frieze

הפסטיבל מתפרס על 12 ימים. לא צריך להגיע לכל הימים. הנה איך לחשוב על זה.

סרטי הפתיחה והסיום של LFF הם בדרך כלל הפקות גדולות שיגיעו לקולנוע רגיל זמן קצר אחר כך. הגאלה היא בעיקר על החוויה, לא על הסרט שאי אפשר לראות אחרת.

ועכשיו לקטע החשוב לתכנון: LFF ו- Frieze London חופפים. שבוע אחד באוקטובר מכיל את שני העוגנים התרבותיים הגדולים של לונדון - יריד האמנות הראשי בעולם ופסטיבל הקולנוע הבריטי הגדול. אם תכננתם ביקור באוקטובר בשביל Frieze, הוספת ערב LFF לא דורשת ארגון נוסף - אותו טריפ, אותו הוטל. ולהפך: אם הגעתם בשביל LFF, יום ב- ריג'נטס פארק עושה את האוקטובר הזה שלם.

לקריאה נוספתFrieze London - יריד האמנות שמשנה את לונדון באוקטוברFrieze London - חמישה ימים באוקטובר שבהם לונדון הופכת לבירת אמנות עכשווית. למה זה שווה ביקור גם אם לא קונים, איך עושים את זה בלי לעבוד יותר מדי, ואיפה לאכול אחרי.

עם דירה שנייה בלונדון, אוקטובר הוא ככה: שבוע באמצע החודש, לא שבועיים. שני אירועי תרבות שבהם העיר עצמה הופכת לאירוע. זה אחד הטיעונים הטובים בכלל לבעלות על בסיס קטן בעיר הזו - שיש לכם רגליים מספיק עמוקות באדמה כדי לחיות אוקטובר לונדוני אחד אמיתי, ולא לרוץ ביניהם כתיירים.

לעזור למשפחה ישראלית למצוא ולעצב את הבסיס הזה - זה מה שאני עושה.