לוח השנה של לונדון

Taste of London - 40 מסעדות באחר צהריים אחד

Taste of London זה הפסטיבל המסעדות הגדול של העיר, ולונדון מסדרת אותו לעצמה פעמיים בשנה. ביוני זו המהדורה הגדולה - חמישה ימים בתוך ריג׳נטס פארק, בחוץ, באוויר הקיץ. בנובמבר זו המהדורה החגיגית, "Festive Edition" - ארבעה ימים, בתוך מבנה, ב- Tobacco Dock במזרח לונדון.

הפסטיבל קיים מאז 2004, התחיל ב- Somerset House ועבר ל- ריג׳נטס פארק שנה אחר כך. רוב הישראלים שמכירים אותו מכירים רק את מהדורת יוני - ולא יודעים שהמהדורה השנייה בכלל לא מתקיימת באותו מקום. שווה לדעת את זה, כי זה משנה את ההחלטה איזו מהדורה לנסות.

במהדורה של יוני זה בערך 40 מסעדות, מעל 120 מנות שונות לאורך הסשנים, חמישים שפים, ויותר ממאה וחמישים יצרני מזון בשוק הצדדי. מהדורת נובמבר קטנה יותר, אבל הפורמט זהה. מכל הסצנה הקולינרית של לונדון - הסטארים, ה- gastropubs, האסיאתי החדש, מסעדות שכבר חודשים מחכים להן ב- Resy - הכל מרוכז בשטח אחד למשך כמה ימים. אחר כך כולם חוזרים למסעדה שלהם, ואתם חוזרים לדירה עם רשימה.

לתאריכים העדכניים, כרטיסים, ולמי בדיוק משתתף השנה - london.tastefestivals.com.

הפורמט - למה זה עובד

הרעיון פשוט וזו כל החוכמה. כל מסעדה מקימה מטבח קטן בשטח. במקום להגיש את התפריט המלא שלה, היא בוחרת שתיים-שלוש מנות מהסיגנייצ׳ר שלה ומגישה אותן בגרסה מוקטנת - "dish". אתם משלמים על כל מנה בנפרד, ברוב המקרים בין שמונה לשתים-עשרה לירות. אתם בוחרים מה לטעום, באיזה סדר, ומתי לעבור הלאה.

הפסטיבל לא נמכר לכם כארוחה. הוא נמכר לכם כסיור. ההבדל הזה הוא הכל.

לצד המסעדות יש גם תוכנית משקאות - ברי קוקטיילים, יצרני יין, טעימות קצרות עם מומחה שמסביר מה אתם שותים. ויש גם הדגמות שפים - פעמיים-שלוש ביום, על במה, בכניסה חופשית עם הכרטיס. חלק מהשמות שעלו על הבמה לאורך השנים זו הצמרת של לונדון. מי שעולה השנה - באתר.

זה לא יריד מזון רגיל. בישראל כשהולכים לפסטיבל אוכל, חצי מהאטרקציה זה שהכל קצת יותר זול. ב- Taste of London ההיפך - אתם משלמים כניסה כדי להגיע למטבחים שלא תקבלו בהם הזמנה כל ערב, וגם המנות עצמן לא זולות. אבל המנה היא נציגה. היא לא ארוחה.

למה זה חשוב כשיש לכם דירה בלונדון

כל הישראלים שיש להם דירה בלונדון מגיעים מתישהו לאותו רגע. עומדים בסלון, פותחים את Resy או OpenTable, ולא יודעים איפה לאכול. יש להם רשימה מהאינסטגרם, יש להם המלצות מחברים, אבל אין להם הרגשה לסצנה. הם לא יודעים מה הם בעצם רוצים. אני שומעת את זה כל הזמן מלקוחות שמרגישים שהדירה כבר שלהם והעיר עדיין לא.

זה השימוש האמיתי ב- Taste of London. זה הרגע בשנה שבו ממפים את הסצנה.

אתם לא הולכים לאכול שם. אתם הולכים להחליט איפה תאכלו עד הפסטיבל הבא.

בורו מרקט זה החיים השוטפים שלכם בלונדון - שם אתם קונים גבינה ב- Neal's Yard בשבת בבוקר, שם הילדים אוכלים בורגר ב- Bread Ahead. Taste of London זה פעולה אחרת לגמרי. זה הסקאן השנתי. אם רוצים אנלוגיה - זה אותו תפקיד שיש לאמנות ב- Affordable Art Fair, רק עם מסעדות. אתם הולכים להסתכל, לא לקנות. אחר כך אתם חוזרים הביתה עם דעה.

לקריאה נוספתבורו מרקט והסאות׳בנק - לונדון שמרגישה כמו חופשהבורו מרקט לונדון הוא לא אטרקציה תיירותית. הוא בוקר שבת - שוק אוכל, טיול לאורך התמזה, טייט מודרן עם הילדים וקפה על הסאות׳בנק. ככה נראית לונדון כשהיא כבר העיר שלכם.

מי שמסתכל ככה על היריד מקבל ממנו תשואה אדירה. מי שמסתכל עליו כעל ארוחה - יוצא רעב, מתוסכל, וב-£60 פחות.

איך עושים את היריד עצמו

יש לי שלושה כללים שאני שומרת עליהם בכל פעם:

1. תקציב מנות מראש. סכום אחד, שאני יודעת שאני מוציאה היום. בלי זה, אחרי המנה הרביעית כבר לא סופרים, ויוצאים בסוף עם הרגשה שזרקתם כסף לפח. עם זה, היריד הופך לתרגיל בבחירה.
2. סיבוב שלם לפני שמזמינים משהו. בלי החלטה אחת. רק רואים מה יש בשדה. הריח, התור בכל סטנד, מי משתתפת השנה, מה נראה מסקרן ומה נראה כמו עוד גרסה של מה שכבר אכלתם. רק אחרי הסיבוב הזה אני מתחילה לבחור.
3. לאכול את מה שמפתיע, לא את מה שכבר מכירים. אם Hakkasan נמצאת שם, אני לא מזמינה שם - אני יודעת איך זה ב- Hakkasan, ויש לי הזמנה אצלם בכל מקרה כשאני רוצה. אני מזמינה אצל המסעדה שפתחה לפני שלושה חודשים בשורדיץ׳ ולא הספקתי להגיע אליה. זה כל ההבדל.

הקצב פה הוא אנגלי. הבריטים מסתובבים לאט, אוכלים מנה, יושבים על דשא, חוזרים, אוכלים מנה נוספת. הם לא ממהרים לסיים את היריד. הישראלים שהייתי איתם תמיד רצו לעשות הכל בשעתיים. אל תעשו את זה. תקציבו לעצמכם ארבע שעות. אתם תאכלו פחות מנות, ותצאו עם הרגשה ברורה הרבה יותר.

מהדורת יוני מול מהדורת נובמבר

שתי המהדורות נקראות "Taste of London", אבל הן חוויות שונות לגמרי:

המהדורה של יוני היא הגדולה. זו המהדורה שאני ממליצה למישהו שמגיע לראשונה. בעיקר אם הוא לא היה גר בלונדון - האווירה של אכילה על דשא ב- קיץ של לונדון בריג׳נטס פארק זה חוויה שצריך עליה ארוחה אחת בחיים.

מהדורת נובמבר היא אחרת. פחות צפוף, יותר נינוח, ועם נימה של סוף שנה.

איזו לבחור? אם זה הביקור הראשון - יוני. אם אתם מגיעים בכל מקרה לחגי דצמבר ויש לכם שלוש שעות פנויות - Festive Edition מתאים. אם אתם נמצאים בלונדון רק ביוני - אין שאלה.

עם ילדים - אם בכלל

זה לא הפסטיבל הכי משפחתי בלוח השנה הלונדוני. הפורמט של תשלום-לפי-מנה לא עובד עם ילד בן ארבע שיאכל שני ביסים מכל דבר. הצפיפות מתחת לרשת בריג׳נטס פארק לא נעימה עם עגלה. אם אתם מחפשים יום משפחתי על דשא, לונדון עם ילדים מכוונת אתכם למקומות אחרים.

עם זאת - אם יש לכם ילדים גדולים שאוכלים אוכל אמיתי ויודעים להגיד מה אהבו ומה לא, זו הזדמנות יפה. יש תפריטי טעימות לילדים, ולפעמים יש פעילויות בישול קצרות לילדים על הבמה הקטנה. בני עשר ומעלה שאוהבים אוכל - יקבלו מזה הרבה.

מה שאני לא ממליצה לעשות זה לקחת את כל המשפחה ולנסות לעשות מזה יום שלם. תיקחו את הילדים שיתעניינו, השאירו את הקטנים בבית עם בייביסיטר, ולכו לכמה שעות ביום אחד. ככה זה עובד.

ובסוף - אם נמאס לכם לקרוא ביקורות מסעדות באינטרנט ולא ברור לכם איפה לאכול בלונדון בשנה הקרובה, זה היריד שפותר את הבעיה. ארבע שעות, תקציב סביר, רשימה ביד - וזה חוסך חודשים של ניחושים.

ואחרי שיש דירה - את שאר הכיול של החיים בלונדון אני עושה עם הלקוחות שלי לאורך הדרך.