Wimbledon Fortnight - איך לונדוני עם דירה חי את השבועיים של הטניס
וימבלדון הוא לא טורניר טניס. כלומר, הוא כן טורניר טניס - הוא הטורניר הוותיק בעולם, מתקיים ברציפות מאז 1877, ב- All England Lawn Tennis Club (קוראים לזה בקיצור AELTC) בדרום מערב לונדון. הוא היחיד מבין ארבעת ה- Grand Slam שעדיין משוחק על דשא. Centre Court מכיל כחמישה עשר אלף איש. כל זה נכון.
אבל מי שגר בלונדון יודע ש- Wimbledon הוא בעיקר דבר אחר. הוא שבועיים שבהם העיר כולה מתכווננת אליו, גם מי שאף פעם בחיים לא ראה משחק טניס. סוף יוני ועד אמצע יולי. הפאבים משדרים. הילדים בבית הספר מדברים על זה. בסופרמרקט פתאום יש שלט "Strawberries - Wimbledon Special". זה אירוע תרבותי שעוטף את העיר, והטניס הוא רק התירוץ.
מה שמעניין אתכם, אם יש לכם דירה פה ואתם מבלים בקיץ בלונדון, זה איך נכנסים לתוך השבועיים האלה. לא איך קונים כרטיס לגמר. איך אתם, כתושבים זמניים של העיר, חיים את העניין הזה.
וימבלדון וילג׳ - השכונה השקטה מאחורי הטורניר
הנה דבר שתיירים לא יודעים: וימבלדון היא קודם כל שכונה.
דרום מערב לונדון, מתחת לתמזה, רכבת קצרה מ- Waterloo. וימבלדון וילג׳ הוא הלב שלה - רחוב ראשי קטן עם בתי עץ ולבנים, פאבים ישנים, בוטיקים, בית קפה אחד טוב ובית קפה אחד שאתם לא צריכים. השם של השכונה מופיע כבר בצ'רטר משנת 967 (בכתיב Wimbedounyng), וה- High Street השקט הזה הוא שריד למה שהיה פעם כפר מימי הביניים. כשהרכבת הגיעה ב- 1838, וימבלדון התרחבה למטה, אבל הוילג׳ נשאר למעלה. רוב הבתים בשכונה הזו הם ויקטוריאניים ואדוארדיאניים, עם גינות.
בערך כל הזמן הוא שקט. אבל בשבועיים של Wimbledon הוא לא תיירותי באמת. הוילג׳ הוא לא ה- AELTC. הוא במרחק עשר דקות הליכה למטה, ורוב התיירים יורדים ישר מהרכבת לכיוון השני. מה שאומר שאם אתם רוצים לטעום את ה- Wimbledon mood בלי להיכנס לטורניר, יום ראשון בבוקר בוילג׳ הוא אחד הסודות הטובים. קפה, עיתון, הליכה ב- Wimbledon Common - הפארק הטבעי הגדול שצמוד לוילג׳ - חזרה לפאב מקומי לארוחת צהריים. אנשי השכונה מתנהלים בקצב הרגיל שלהם, גם כשהעיר כולה צופה בגמר ארבעה רחובות מפה.
זה הסוג של תגלית שאתם לא תקבלו ממדריך תיירים. לונדוני שאומר לכם "לכו ביום ראשון של Wimbledon לוילג׳" אומר לכם משהו אחר לגמרי ממדריך שמסביר איך לקנות כרטיס.
איך נכנסים - המדרגות של הגישה
הנה הסוד: רוב הלונדונים שהולכים ל- Wimbledon לא הולכים ל- Centre Court. הם הולכים לקרקע - לכרטיס Grounds Pass, שזה כרטיס לכל המגרשים החיצוניים, ל- The Hill, לבר ה- Pimm's, ולמוזיאון של הטורניר. בלי Centre Court. ככה זה עובד.
חמש דרכים להיכנס לטורניר. שלוש מהן עובדות לתושב, שתיים לא:
| הדרך | מה זה | בשביל מי |
|---|---|---|
| Ballot | הגרלה רשמית, מגישים בספטמבר שנה לפני, מקסימום 2 כרטיסים, בלי בחירת יום או מגרש | מי שיודע שנה מראש שיהיה בלונדון |
| תור בוקר | מגיעים ב- 5-6 בבוקר, מקבלים כרטיס תור ממוספר, השערים נפתחים ב- 10, קונים Grounds Pass בכניסה | רוב הלונדונים. ההמלצה הראשונה |
| Resale Kiosk | כרטיסי חזרה למגרשים המרכזיים, מ- 3 אחר הצהריים, 10 פאונד ל- Centre Court ו- No.1, 5 פאונד ל- No.2 | מי שנכנס עם Grounds Pass והגיע אחה"צ |
| Debentures | מנוי לטווח ארוך עם מקומות שמורים, יקר מאוד | חברות ויחידים מאוד עשירים |
| Hospitality | חבילות אירוח עסקיות, יקר מאוד | אירוח עסקי |
על השלוש הראשונות בפירוט.
הגרלת הציבור (Ballot). הדרך הרשמית להשיג כרטיסים ל- Centre Court ול- No.1 / No.2 / No.3 Court. הגרלה, לא בחירה. אתם מגישים בקשה בספטמבר של השנה הקודמת, סוגרים בסוף ספטמבר, ומקבלים תשובה בנובמבר אם זכיתם. מקסימום שני כרטיסים, בלי בחירת יום או מגרש - מה שיוצא, יוצא. הסיכוי נמוך. את כל הפרטים העדכניים תמצאו באתר הרשמי של Wimbledon.
תור הבוקר ל- Grounds Pass. זו הדרך שרוב הלונדונים הולכים. מגיעים מוקדם, 5 עד 6 בבוקר, מצטרפים לתור ומקבלים כרטיס תור ממוספר. השערים נפתחים ב- 10 בבוקר, אתם קונים Grounds Pass בכניסה. מחיר סביר. אתם נכנסים, מקבלים גישה לכל המגרשים החיצוניים, מבלים יום שלם בתוך הטורניר. זה חצי יום של שמש לונדונית, פיקניק, טניס ברקע. עם ילדים זה אפילו עובד טוב.
ויש עוד שתיים. Debentures הם כרטיסים תאגידיים - מנוי לטווח ארוך עם מקומות שמורים, מתאים לחברות וליחידים מאוד עשירים. Hospitality packages הם חבילות אירוח, גם הן יקרות, מיועדות לאירוח עסקי. שתיהן רלוונטיות אם הבעל קונה את החוויה במסגרת התחייבות עסקית. רוב התושבים, גם עשירים, הולכים בתור.
The Hill, תות שדה ופימ'ז - מה באמת אנגלי בעניין
עכשיו לחלק שבאמת חשוב, וזה מה שאי אפשר להבין אם לא ראיתם.
The Hill. השם הרשמי הוא Aorangi Terrace, הכינוי הפופולרי הוא Henman Hill (וגם Murray Mound, תלוי באיזה שחקן בריטי תורן), והוא מדרון דשא בתוך השטח של AELTC עם מסך ענק שמשדר את המשחקים מ- No.1 Court. חינם, כלול ב- Grounds Pass. אתם מביאים שמיכה, תות שדה עם שמנת מהדוכן הסמוך, בקבוק Pimm's, ויושבים על הדשא ארבע שעות עם משפחה שלמה. הילדים מתגלגלים. אתם רואים גמר על מסך. אתם בתוך Wimbledon בלי לראות שחקן חי. אם אתם מתכננים יום לונדוני עם ילדים, זו ההמלצה הטובה ביותר שיש לי לכם בשבועיים האלה.
תות שדה ושמנת. ההגשה הרשמית של הטורניר, מאז 1877, אותה שנה שבה החל הטורניר עצמו. כשמונה ועשרים אלף קילו של תות שדה ושבעת אלפים ליטר שמנת נצרכים בכל פעם שמתקיים הטורניר. זה לא ספונסר. זה מוסד שעובד אותו דבר כבר כמעט מאה וחמישים שנה.
Pimm's. קוקטייל בריטי קלאסי - ליקר על בסיס ג'ין מעורבב עם לימונדה, מלפפון, תות שדה, פלחי תפוז ועלי נענע. הוא מוגש ב- Wimbledon מאז 1971. זה משקה הקיץ הלאומי הבריטי. אתם תזהו אותו לפי הצבע הענברי ולפי המלפפון בכוס.
הכלל של הלבן. כל השחקנים חייבים להתלבש בלבן. לא לבן שבור, לא קרם - לבן. מסורת מימי המלכה ויקטוריה, נועדה להסתיר את הזיעה (שנחשבה לא מנומסת). והנה התיקון החשוב לאי-הבנה הישראלית: זה חל רק על השחקנים. הצופים מתלבשים איך שבא להם. אתם לא צריכים להגיע בלבן.
התור. הבריטים אוהבים תור. בוימבלדון הם העלו אותו לרמת אומנות. אנשים באים בלילה הקודם, מקימים אוהל קטן (מקסימום שני אנשים, בלי גזיבו, בלי ברביקיו, בלי מוזיקה אחרי 10), ישנים לידו ומחכים לבוקר. חמש מאות מקומות הכי טובים ב- Centre Court שמורים בכל יום למי שעבר את התור. זו לא יעילות. זה טקס. סטיוארד מטעם הטורניר מחלק כרטיסי תור ממוספרים, נותן הוראות, מנהל את הסדר. ישראלי מסתכל על זה ומבין מיד שזה לא קשור לטניס. זה קשור לזהות.
מה זה אומר לקיץ הלונדוני שלכם
יוני סוף או יולי תחילה - אם הקיץ הלונדוני שלכם נופל באמצע השבועיים האלה, כדאי להחליט מראש איך אתם רוצים להיכנס. שלוש אופציות, וכולן לגיטימיות:
- הקלה - יום ראשון של Wimbledon בוימבלדון וילג׳ עם משפחה, קפה, הליכה ב- Common, פאב לארוחת צהריים. אפס תור, אפס כרטיסים, אבל אתם בתוך השכונה ובתוך התרבות.
- הבינוני - יום אחד ב- Grounds Pass עם המשפחה. תור בוקר, פיקניק על The Hill, צפייה במשחקים על מסך, כמה מגרשים חיצוניים, ילדים על הדשא ארבע שעות. זו ההמלצה שלי. החזר השקעה מצוין.
- המחויב - Ballot שנה מראש או Centre Court דרך הדרך הלא רגילה. זה מתאים אם אתם יודעים שתהיו פה ב- 5 ביולי 2027 או שבעלכם רוצה לקנות חבילת hospitality. גם זו אופציה - לא תכננו אותה בשני שבועות.
מה שמשנה הכל, אם יש לכם דירה בלונדון, זה היכולת ללכת בקטן. תייר שמגיע לשבוע סוחב את עצמו לכרטיס "אירוע גדול". אתם, עם הדירה, יכולים ללכת חצי יום, לחזור לישון בצהריים, ולצאת שוב בערב לארוחה ב- פרימרוז היל. וימבלדון נכנס בפנים כעוד עניין של הקיץ הלונדוני, לא כיעד. אחרי שני עשורים בלונדון אני עדיין לומדת דברים חדשים על השבועיים האלה - וזה בדיוק ההבדל בין הבית הישראלי לבית הבריטי: בריטים בונים את החיים שלהם סביב מוסדות שחוזרים כל שנה אותו דבר, ויש משהו מנחם בלהיות מסביב לזה.
דירה לונדונית שעובדת נכון נותנת לכם את הקצב הזה - להיכנס ולצאת מהשבועיים בקטן, בלי דרמה. ככה אני בונה כל פרויקט.
- וימבלדון היא לפני הכל שכונה - וימבלדון וילג׳ הוא רחוב ראשי שקט בדרום מערב לונדון, שווה הליכה ביום ראשון של פורטנייט גם בלי כרטיס לטניס.
- חמש דרכים להיכנס לטורניר; רוב הלונדונים הולכים בתור הבוקר ל- Grounds Pass, לא ב- Ballot. השערים נפתחים ב- 10, מגיעים ב- 5-6.
- The Hill הוא התשובה למשפחה - פיקניק על הדשא, מסך ענק, חינם עם Grounds Pass. הילדים בחוץ ארבע שעות, אתם רואים גמר, אף אחד לא קונה Centre Court.
- תות שדה ושמנת מאז 1877, Pimm's מאז 1971. הכלל של הלבן חל על השחקנים בלבד, לא על הצופים. תתלבשו איך שאתם רוצים.
- אם יש לכם דירה בלונדון, חצי יום על The Hill עדיף על כרטיס "אירוע גדול" של תייר. שלוש שעות עם הילדים על הדשא, חזרה הביתה לישון.
לקריאה נוספתSummer in London - ערבים ארוכים בעיר שמתכוננת לכך כל השנהקיץ בלונדון - העונה שבה השמש לא שוקעת עד אחרי תשע, הפארקים מתמלאים, וכל העיר יוצאת החוצה. מה זה אומר בפועל, ולמה זו העונה שבה הדירה שלכם פה עובדת הכי טוב.
שאר חודשי השנה - בלוח השנה של לונדון.
