Royal Academy Summer Exhibition - האמנות שעולה על הקיר בלי לשבור את הכיס

התערוכה נפתחת בכל קיץ, בדרך כלל מיוני עד אוגוסט. את התאריכים המדויקים ואת הכרטיסים של השנה תמצאו באתר ה- Royal Academy.

זו תערוכת submission פתוחה. כל אמן בעולם יכול לשלוח עד שתי עבודות, תמורת אגרת הגשה. ועדה של Royal Academicians - חברי האקדמיה המלכותית לאמנויות, ובהם דייוויד הוקני (David Hockney) וטרייסי אמין (Tracey Emin) - יושבת ובוחרת. מתוך כשלושים ושניים אלף עבודות שמוגשות בכל שנה, נבחרות בערך אלף. ציור, רישום, הדפס, צילום, פסל, אדריכלות, וידאו. הכל יחד, באותם חדרים, באותו רגע.

אחרי יותר מעשרים שנה בלונדון, יש לי דעה ברורה על התערוכה הזו: שווה לבוא אליה בגלל מה שהיא עושה לעין, גם בלי להיות אספנית.

התלייה שעושה את ההבדל

הדבר הראשון שאתם רואים, ברגע שאתם נכנסים לאולם הגדול, זה הקירות.

הם מלאים. ציור גדול ליד הדפס קטן ליד תצלום ליד עוד ציור ליד פסל באמצע החדר. כל סנטימטר רבוע מנוצל. רובד מעל רובד. הסגנון נקרא salon hang - תלייה צפופה, מהרצפה ועד התקרה, ככה תלו אמנות במאה ה-18 וה-19 כשהקיר היה משאב יקר ולא היו אמצעי תאורה להארת יצירה אחת בכל פעם.

לעומת תלייה מרווחת של ציור על קיר לבן, כאן העבודות מצטופפות זו לצד זו. ה- Royal Academy ממשיכה להשתמש בתלייה הזו, וזו אחת הסיבות שהתערוכה נשארת מעניינת.

לא כולם אוהבים את זה. יש אנשים שיוצאים אחרי עשר דקות עם כאב ראש. הם רגילים שאומרים להם מה חשוב - הצבע הלבן מסביב, התאורה מלמעלה, התווית במרחק הנכון - והם לא יודעים מה לעשות מול קיר שלא מכוון להם את המבט. זה בסדר. זה פשוט לא בשבילם.

מי שאוהב את התלייה הזו, אוהב אותה בדיוק בגלל שהיא לא מכוונת לך את המבט. את ניצבת מול קיר עם מאתיים עבודות, ואת בוחרת. את לומדת איפה העין שלך עוצרת. את מגלה שדווקא ההדפס הקטן בפינה השמאלית הוא זה שתפס אותך, ולא העבודה הגדולה במרכז. זה שיעור שאי אפשר ללמוד באף תערוכה שמכתיבה לך במה להתמקד.

זה היריד שבו אפשר באמת לקנות

עכשיו לחלק שהופך את התערוכה הזו ממוזיאון למקום שממנו את יכולה לצאת עם עבודה לקיר בבית.

כמעט כל העבודות בתערוכה מוצעות למכירה. והמחירים נגישים במידה שכדאי להתעכב עליה רגע. יש עבודות בעשרות אלפי פאונד, נכון. אבל רוב העבודות הן בטווח אחר לגמרי.

זאת אומרת: את יכולה להיכנס לתערוכה הזו עם תקציב שמתאים לדירה שנייה בלונדון, ולצאת עם עבודה לקיר הריק מעל הספה.

זה הניגוד הגדול ל- Frieze London באוקטובר. שני ירידים, אותה עיר, שני עולמות שונים:

לקריאה נוספתFrieze London - יריד האמנות שמשנה את לונדון באוקטוברFrieze London - חמישה ימים באוקטובר שבהם לונדון הופכת לבירת אמנות עכשווית. למה זה שווה ביקור גם אם לא קונים, איך עושים את זה בלי להתאמץ יותר מדי, ואיפה לאכול אחרי.

ה- Royal Academy Summer Exhibition היא ההפך הגמור מ- Frieze. וזה לא מקרה - זה חלק מהמסורת של המקום. האקדמיה לוקחת עמלה של שלושים וחמישה אחוז על כל מכירה, וכל הסכום הזה חוזר לבית הספר לאמנות ולתערוכות. כלומר את לא רק קונה עבודה, את גם תורמת לדור הבא של אמנים בריטים. זו לא הסיבה שתבואי, אבל זה נחמד לדעת.

הדרך שאני ממליצה עליה: ללכת פעם אחת, מהר, רק כדי להכיר את מבנה החדרים. אז לחזור ולעצור רק ליד מה שכבר משך לך את העין. אם אחרי שני סיבובים יש עבודה שאת לא מצליחה לעזוב - תקני. ככה זה עובד. אם הסתפקת בלהסתכל - גם זה בסדר. גם זה שווה את הביקור. למי שמחפש להתחיל אוסף קטן בתקציב הגיוני, יש לי גם המלצה אחרת - ה-Affordable Art Fair.

Burlington House עצמו

בלי קשר לתערוכה, ה- Royal Academy של היום היא יעד בפני עצמו.

המבנה - Burlington House - נבנה במקור באמצע המאה ה-17 כווילה פרטית של רוזני ברלינגטון. בשנת 1854 הוא נמכר לממשלה הבריטית, ואז ב-1867 ה- Royal Academy of Arts קיבלה את המבנה המרכזי בחכירה של 999 שנה. זה היה לפני יותר ממאה וחמישים שנה. הם עוד שם.

החצר המרכזית - Annenberg Courtyard - פתוחה לציבור במשך היום, חינם, גם בלי כרטיס. במרכזה פסל של ג׳ושוע ריינולדס, הנשיא הראשון של האקדמיה. בחודשי הקיץ פותחים בחצר בית קפה - Courtyard Cafe - שפועל מאפריל עד סוף ספטמבר. כיסאות צבעוניים, אנשים יושבים בחוץ. זה אחד המקומות הטובים בלונדון לקפה בקיץ. גם בלי לראות אמנות.

ב-2018, האדריכל הבריטי דייוויד צ׳יפרפילד (David Chipperfield) חיבר את שני האגפים - Burlington House מצד פיקדילי ו- Burlington Gardens מאחור - למתחם אחד. זה אומר שהמתחם הוא היום מקום שאפשר להעביר בו שעתיים-שלוש בלי להרגיש שמיצית: תערוכה, חצר, קפה, חנות הספרים, מבנה שמספר את הסיפור של עצמו. יעד שלם.

עם הילדים

עכשיו לשאלה הפרקטית - האם להביא את הילדים.

תשובה: כן, ובכוונה.

התלייה הצפופה - שמטריפה חלק מהמבוגרים - דווקא עובדת מצוין לילדים. יש מה לראות בכל סנטימטר. הם לא מספיקים להשתעמם בין יצירה ליצירה כי הן ממש אחת ליד השנייה. הגיוון בין מדיומים עוזר גם: ילד שמתעייף מציורים פתאום נתקל בפסל, ואחר כך בתצלום גדול, ואחר כך באדריכלות. זה לא מתיש את הקשב כי לא צריך להתרכז בנושא אחד.

ה- Royal Academy מפעילה בקיץ סדנאות משפחתיות סביב התערוכה - הילדים יכולים לעשות עבודה משלהם בהשראת מה שראו. שווה לבדוק את הלוח מראש ולהירשם. ואם נמאס - יש את החצר בחוץ.

ולילדים גדולים יותר, שכבר יודעים לקרוא מחיר: התערוכה הזו היא שיעור באמנות. הם רואים שמחיר של הדפס יכול להיות פחות ממה שהם משלמים על נעלי ספורט. ושאמנות זו לא רק "דברים יקרים מאוד שתלויים על קירות אחרים". זה לא שיעור שאפשר ללמד בבית.

ואחרי - מייפר

הדבר האחרון שאני אגיד הוא שאת לא צריכה לסיים את הבילוי ברגע שיצאת מהדלת.

ה- Royal Academy יושבת בפיקדילי, על הקצה הצפוני של מייפר. כשאת יוצאת ופונה ימינה, את עוברת ב- Burlington Arcade - מעבר מקורה עם חנויות, מהמאה ה-19. אחר כך את עולה צפונה אל Cork Street, Dover Street, Albemarle Street - שלושה מהרחובות הכי חשובים של אמנות עכשווית בלונדון, גלריה אחר גלריה, רבות מהן בכניסה חופשית. את עוד באותה שבת, ועוד באותו מצב רוח, ובינתיים את כבר ראית עוד שלוש תערוכות שלא תכננת.

ארוחת צהריים במייפר היא סיפור נפרד. אבל המסגרת ברורה: שבת אחת בקיץ, מתחילה ב- Royal Academy ב-11 בבוקר, נגמרת איפשהו ברחוב גלריות אחרי הצהריים, ובאמצע יש ארוחה ארוכה ושקטה.

אם תחזרי מה- Summer Exhibition עם הדפס או שניים, תראי איך פתאום הקיר בדירה מתחיל לקבל אופי שלא היה לו קודם.

אם את חושבת על אמנות במסגרת הרחבה יותר של לונדון - מה שווה לראות, מה שווה לקנות, איפה - יש לי כתבה על שלושה מקומות שאני חוזרת אליהם.

באוקטובר חוזרים ל- Frieze. אבל הקיץ שייך לפיקדילי.