לוח השנה של לונדון

Royal Academy Summer Exhibition - האמנות שעולה על הקיר ולא מורידה אותך מהרגליים

כל קיץ, ב- Burlington House בפיקדילי, נפתחת ה- Royal Academy Summer Exhibition - תערוכת האמנות העכשווית הכי ותיקה בעולם שעדיין רצה ברציפות. הראשונה הייתה ב-1769. ומאז, בכל שנה, בלי יוצא מהכלל. השם "Summer Exhibition" נדבק רק ב-1870, אבל הרעיון - אחד: לפתוח את הקירות של הממסד האמנותי הבריטי למי שרוצה להגיש עבודה.

זו תערוכת submission פתוחה. כל אמן בעולם יכול לשלוח עד שתי עבודות, תמורת אגרת הגשה. ועדה של Royal Academicians - האקדמאים הבריטיים, ובהם דייוויד הוקני (David Hockney) וטרייסי אמין (Tracey Emin) - יושבת ובוחרת. מתוך כשלושים ושניים אלף עבודות שמוגשות בכל שנה, נבחרות בערך אלף. ציור, רישום, הדפס, צילום, פסל, אדריכלות, וידאו. הכל יחד, באותם חדרים, באותו רגע.

יש לי דעה ברורה על התערוכה הזו. אני באה כל שנה, יותר מעשרים שנה בלונדון, ועדיין מחכה לפתיחה. אני אוהבת אותה. וזה לא בגלל שאני אספנית - זה בגלל מה שהיא עושה לעין.

התלייה שעושה את ההבדל

הדבר הראשון שאתם רואים, ברגע שאתם נכנסים לאולם הגדול, זה הקירות.

הם מלאים. ציור גדול ליד הדפס קטן ליד תצלום ליד עוד ציור ליד פסל באמצע החדר. כל סנטימטר ריבועי משומש. רובד מעל רובד. הסגנון נקרא salon hang - תלייה צפופה, מהרצפה ועד התקרה, ככה תלו אמנות במאה ה-18 וה-19 כשהקיר היה משאב יקר ולא היה אמצעי תאורה לדבר אחד בכל פעם.

הבריטים זנחו את זה אחרי מלחמת העולם הראשונה. רוב הגלריות בעולם עברו ל"קיר לבן, ציור אחד, אוויר מסביב". ה- Royal Academy לא ויתרה. וזו אחת הסיבות שהיא נשארת מעניינת.

לא כולם אוהבים את זה. יש אנשים שיוצאים אחרי עשר דקות עם כאב ראש. הם רגילים שאומרים להם מה חשוב - הצבע הלבן מסביב, התאורה מלמעלה, התווית במרחק הנכון - והם לא יודעים מה לעשות מול קיר שלא מארגן להם את העיניים. זה בסדר. זה פשוט לא בשבילם.

מי שאוהב את התלייה הזו, אוהב אותה בדיוק בגלל שהיא לא מארגנת לך כלום. את ניצבת מול קיר עם מאתיים עבודות, ואת בוחרת. את לומדת איפה העין שלך עוצרת. את מגלה שדווקא ההדפס הקטן בפינה השמאלית הוא זה שתפס אותך, ולא העבודה הגדולה במרכז. זה שיעור שאי אפשר ללמוד באף תערוכה שעוצבה לך מראש.

זה היריד שבו אפשר באמת לקנות

עכשיו לחלק שהופך את התערוכה הזו ממוזיאון למקום שבו את יכולה לצאת עם משהו על הקיר.

כמעט כל העבודות בתערוכה מוצעות למכירה. והמחירים פתוחים בצורה שכדאי לעצור עליה רגע. יש עבודות בעשרות אלפי פאונד, נכון. אבל רוב העבודות הן בטווח אחר לגמרי.

זאת אומרת: את יכולה להיכנס לתערוכה הזו עם תקציב שמתאים לדירה שנייה בלונדון, ולצאת איתו - במקום עם הריק על הקיר מעל הספה.

זה הניגוד הגדול ל- Frieze London באוקטובר. שני ירידים, אותה עיר, שני עולמות שונים:

לקריאה נוספתFrieze London - יריד האמנות שמשנה את לונדון באוקטוברFrieze London - חמישה ימים באוקטובר שבהם לונדון הופכת לבירת אמנות עכשווית. למה זה שווה ביקור גם אם לא קונים, איך עושים את זה בלי לעבוד יותר מדי, ואיפה לאכול אחרי.

ה- Royal Academy Summer Exhibition היא הפוך גמור מ- Frieze. וזה לא מקרה - זה חלק מהמסורת של המקום. האקדמיה לוקחת עמלה של שלושים וחמישה אחוז על כל מכירה, וכל הסכום הזה חוזר לבית הספר לאמנות ולתערוכות. כלומר את לא רק קונה עבודה, את גם תורמת לדור הבא של אמנים בריטים. זה לא הסיבה שתבואי, אבל זה נחמד לדעת.

הפרקטיקה שאני ממליצה: ללכת פעם אחת, מהר, רק כדי להבין את הצורה של החדרים. אז לחזור ולעצור רק במה שכבר משך לך את העין. אם אחרי שני סיבובים יש עבודה שאת לא מצליחה לעזוב - תקני. ככה זה עובד. אם הסתפקת בלהסתכל - גם זה בסדר. גם זה שווה את הביקור. למי שמחפש להתחיל אוסף קטן בתקציב הגיוני, יש לי גם המלצה אחרת - ה-Affordable Art Fair.

Burlington House עצמו

בלי קשר לתערוכה, ה- Royal Academy של היום היא יעד בפני עצמו.

המבנה - Burlington House - נבנה במקור באמצע המאה ה-17 כווילה פרטית של רוזני ברלינגטון. בשנת 1854 הוא נמכר לממשלה הבריטית, ואז ב-1867 ה- Royal Academy of Arts קיבלה את הבלוק המרכזי בחכירה של 999 שנה. זה היה לפני יותר ממאה וחמישים שנה. הם עוד שם.

החצר המרכזית - Annenberg Courtyard - פתוחה לציבור במשך היום, חינם, גם בלי כרטיס. במרכזה פסל של ג'ושוע ריינולדס, הנשיא הראשון של האקדמיה. בחודשי הקיץ פותחים בחצר קפה - Courtyard Cafe - שפועל מאפריל עד סוף ספטמבר. כיסאות צבעוניים, אנשים יושבים בחוץ. זה אחד המקומות הטובים בלונדון לקפה בקיץ. גם בלי לראות אמנות.

ב-2018, האדריכל הבריטי דייוויד צ'יפרפילד (David Chipperfield) חיבר את שני האגפים - Burlington House מצד פיקדילי ו- Burlington Gardens מאחור - למתחם אחד. זה אומר שהמתחם הוא היום משהו שאפשר להעביר בו שעתיים-שלוש בלי להרגיש שמיצית: תערוכה, חצר, קפה, חנות הספרים, מבנה שמספר את הסיפור של עצמו. יעד שלם.

עם הילדים

עכשיו לשאלה הפרקטית - האם להביא את הילדים.

תשובה: כן, ובכוונה.

התלייה הצפופה - שמטריפה חלק מהמבוגרים - דווקא עובדת מצוין לילדים. יש מה לראות בכל סנטימטר. הם לא מספיקים להשתעמם בין יצירה ליצירה כי הן ממש אחת ליד השנייה. הגיוון בין מדיומים עוזר גם: ילד שמתעייף מציורים פתאום נתקל בפסל, ואחר כך בתצלום גדול, ואחר כך באדריכלות. זה לא מתיש את הקשב כי הוא לא מתקבץ בנושא אחד.

ה- Royal Academy מפעילה בקיץ סדנאות משפחתיות סביב התערוכה - הילדים יכולים לעשות עבודה משלהם בהשראת מה שראו. שווה לבדוק את הלוח מראש ולחתום על מקום. ואם נמאס - יש את החצר בחוץ.

ולילדים גדולים יותר, שכבר יודעים לקרוא מחיר: התערוכה הזו היא שיעור באמנות. הם רואים שמחיר של הדפס יכול להיות פחות ממה שהם משלמים על נעלי ספורט. ושאמנות זו לא רק "דברים יקרים מאוד שתלויים על קירות אחרים". זה לא שיעור שאפשר ללמד בבית.

ואחרי - מייפר

הדבר האחרון שאני אגיד הוא שאת לא צריכה לעזוב את הסיפור ברגע שיצאת מהדלת.

ה- Royal Academy יושבת בפיקדילי, על הקצה הצפוני של מייפר. כשאת יוצאת ופונה ימינה, את עוברת ב- Burlington Arcade - מעבר מקורה מהמאה ה-19 שעוד כל החנויות בו ברמה שלפני 150 שנה. אחר כך את עולה צפונה אל Cork Street, Dover Street, Albemarle Street - שלוש מהרחובות הכי חשובים של אמנות עכשווית בלונדון, גלריה אחר גלריה, רבות מהן בכניסה חופשית. את עוד באותה שבת, ועוד באותו מצב רוח, ובינתיים את כבר ראית עוד שלוש תערוכות שלא תכננת.

ארוחת צהריים במייפר היא סיפור נפרד. אבל המסגרת ברורה: שבת אחת בקיץ, מתחילה ב- Royal Academy ב-11 בבוקר, נגמרת איפשהו ברחוב גלריות אחרי הצהריים, ובאמצע יש ארוחה ארוכה ושקטה.

לקוחות שהלכתי איתם ל- Summer Exhibition חוזרים עם הדפס או שניים, ופתאום הקיר בדירה מתחיל לקבל אופי שלא היה לו קודם.

אם את חושבת על אמנות במסגרת הרחבה יותר של לונדון - מה שווה לראות, מה שווה לקנות, איפה - יש לי כתבה על שלושה מקומות שאני חוזרת אליהם. וכן: זה אחד מהם.

באוקטובר חוזרים ל- Frieze. אבל הקיץ שייך לפיקדילי.